זה סיפור על משקפיים

אבל יש שם מוסר השכל… חכו

"יופי שהעלית תמונה, אנשים צריכים אחיזה במציאות" אמרה החברה הגאונה שלי… אחרי שהמשקפיים שלי סוף סוף נמצאו.

כמידי שנה אנחנו חוגגים את יום העצמאות עם החברים הכי טובים, בארוע מלא משתתפים מלא אוכל ומלא ילדים שפעם היו קטנים וחמודים
והיום עדיין חמודים אבל הפכו ממש גדולים ותופסים ממש מלא מקום.

בכל מקרה, בסוף הארוע גיליתי שנעלמו לי המשקפיים. כל מי שעברה את גיל 40 ומרכיבה משקפיים יודעת שזה אסון ברמת אסון התאומים.

חרב עלי עולמי.

אני באמת לא יכולה בלעדיהן… הן שם כל הזמן, כלומר בהשיג יד, לא על האף, כי הי… אני לא באמת צריכה משקפיים רק לקריאה… ולמחשב… ולווטסאפ וכו…
קיצר כל הזמן, אבל בין לבין חייבת להוריד אותן. עד כדי כך שאמרתי לחברות שאם הן מוצאות שיתקשרו כי לקרוא ווטסאפ אני לא יכולה.

בבית נזכרתי שיש לי את הזוג הישן, עם המספר הישן, שיכול קצת לשפוך אור על הארוע המאוד מבאס הזה.

יש לנו קבוצת ווטסאפ (ברור) ייעודית לארועי יום העצמאות, וכתבתי שם לכל החברים שיחפשו אולי הם ימצאו … וכלום,
אף אחד לא מצא כלום, גם לא נמצאו בבית המארחים והם הפכו את כל הספות בשבילי…

ואז החברה הגאונה כותבת לי, תעלי תמונה שלך בקבוצה עם המשקפיים, ייתן סוג של אחיזה איך זה נראה. 

ומצאתי את עצמי מחפשת את התמונה הכי טובה שלי… כי פדיחות לעלות ככה תמונה בקבוצה של כל החברים…

רגע, למה זה פדיחה? אני מעלה תמונות שלי כל הזמן לאינסטגרם ולפייסבוק, עברתי כבר את המחסום הזה לפני חודשים,
למה פתאום דווקא מול החברים זה היה מביך כל כך? טוב אז יש לי הסבר ממש טוב לזה, אבל זה בפוסט הבא…

שעה אחרי התמונה, כותבת לי חברה אחרת, "מצאתי את המשקפיים, אצלי בתיק, נשבעת נשבעת נשבעת מאמי, שלא אני שמתי אותן שם"
שמתי קפיצה לשמיים וחזרה מרוב אושר.

מזל שהוזמנתי להרקדה בבי"ס כי באמת לא הייתה מאושרת ממני באותו הרגע. המשקפיים שלי נמצאו, אני יכולה לחזור לנשום (ולראות!!!!)

"יופי שהעלית תמונה, אנשים צריכים אחיזה במציאות" כתבה לי החברה הגאונה. והיא צודקת. ברגע שהיה משהו קונקרטי.
אני עם המשקפיים הספציפים פתאום אפשר היה לחבר, לקשר ולחפש. היה קונטקסט של משהו אמיתי. לא עוד הודעה גנרית "נעלמו לי המשקפיים…"

ככה זה גם בעסק… אל תשלחו הודעה גנרית, אל תכתבו סתם מידע משעמם, כמו "בית שתכננו בירושלים", תכתבו את הסיפור, תראו את התמונות, תחברו בין המילים למה שרואים.

אנשים צריכים אחיזה במציאות. תשקיעו בהם. באנשים. הם הלקוחות שלכם.

 

אהבת? שתפי את הפוסט:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

יכול לעניין אותך גם

כיכר פורסטנברג

סיפור אהבתם הנכזבת של ניולנד ארצ'ר והרוזנת אלן אולנסקה בסרט "עידן התמימות", מסתיים באחת הכיכרות האהובות עלי בפריז. עם צאת הסרט בכיכובם של דניאל...

שכחי מאינסטגרם רגע – תעשי את זה במקום

התקופה האחרונה הביאה איתה האטה. אצל כולם. כולנו בבית והילדים איתנו זקוקים לתעסוקה, מענה, הכלה והרבה אוכל. דווקא עכשיו רבות מכן מתחילות לחשוב אולי...

למה כדאי לך לשמוח מכל לא שאת מקבלת

תחשבי על ילד קטן שמתחיל ללכת. הוא כל הזמן נופל. תארי לעצמך שהיית אומרת לו: "טוב, אני רואה שאתה ממש גרוע בזה, עדיף שתפסיק...

שיווק זו ממש מילה גסה, נכון?

מי רוצה לשווק? מי רוצה למכור? איזה מביך, מיותר ולא נעים זה. אבל שיווק נמצא בכל מקום. באופן בו את מציגה את עצמך לאדם...

המועדון העסקי לאדריכליות ומעצבות שבוחרות להוביל.

פעם בחודשיים אנחנו פותחות דלתות לנבחרת חדשה של נשים שמבינות שקהילה היא המנוע לצמיחה עסקית.