סיפור אהבתם הנכזבת של ניולנד ארצ'ר והרוזנת אלן אולנסקה בסרט "עידן התמימות", מסתיים באחת הכיכרות האהובות עלי בפריז. עם צאת הסרט בכיכובם של דניאל דיי לואיס ומישל פייפר, המקום הפך לסנסציה תיירותית, אבל כשאני גיליתי את הכיכר הזו לראשונה בתקופה שחייתי בפריז, הייתי בטוחה שאני היחידה בעולם שמכירה את המקום הזה.

שיטוט קצר באינטרנט הבהיר לי שלא סתם התאהבתי – כיכר פורסטנברג (Place de Furstenberg) היא אחת הכיכרות הידועות והרומנטיות בעולם. סצנת הסיום של הסרט אולי צובעת אותה בגוונים של שברון לב, אבל עבורי היא דווקא מקום של "נשימה אורבנית" מזוקקת.

מפנסי רחוב לפרופורציות אנושיות

כשנתקלתי בה לראשונה, לא ידעתי להסביר במילים מה כל כך מושך בה. היה בה משהו שגרם לי פשוט לעצור, להתפעל ולרצות להישאר. זה מדהים איך תחושות הן לפעמים חזקות ומשמעותיות הרבה יותר מהסברים מלומדים. עשרות שנים עברו והתחושה ההיא עדיין צרובה אצלי, רק שהיום יש באמתחתי גם את הכלים המקצועיים לתאר את החוויה הזו.

הכיכר המפורסמת הזו לא התחילה כפנינה אדריכלית. כמו אירועים עירוניים אחרים בפריז, בעלת ההיסטוריה ההפכפכה, היא התחילה בכלל כאזור אחסון לסוסים. במאה ה-16 בנה לעצמו ראש המנזר של סן ז'רמן ארמון מפואר, וכיכר פורסטנברג הצמודה שימשה כחצר השירות לאורוות שלו.

עם השנים הקרדינל עזב, הסוסים נעלמו, ובמקומם התפתחה רקמה עירונית של מגורים ומסחר. במאה ה-19 אפילו הצייר אז'ן דלקרואה קבע שם את ביתו (שהפך לימים למוזיאון).

רבים מהללים את יופיה של הכיכר בזכות פנסי הרחוב הייחודיים שלה, אבל הקסם האמיתי הוא לא באובייקט כזה או אחר, אלא בפרופורציות. היחס המדויק בין גודל הכיכר לגובה הבניינים המקיפים אותה, השילוב של העצים והצל – כל אלו מייצרים אינטימיות נדירה בלב העיר הסואנת.

המרווח שבין התקנות לקסם

מבחינה תכנונית, הכיכר הזו היא כמעט "טעות" במונחים של היום. המדרכות צרות, הכביש מינימלי ומספיק בקושי לרכב אחד. היא לא עומדת באף תקן מודרני של רדיוס סיבוב למשאית זבל או רוחב נתיב סטנדרטי. אבל זה בדיוק מה שהופך אותה למקום.

בתוך הליניאריות הבלתי נגמרת של הרחוב העירוני, פתאום יש התרחבות. יש עצירה. רחובות הם בדרך כלל חוויה של תנועה קדימה, ופורסטנברג מציעה מרווח נשימה. היא מזמינה אותך לשבת לרגע על הספסל הקטן ולפגוש את העיר בגובה העיניים.

לצערי, בעידן המודרני אנחנו כבר לא מתכננים קסמים כאלה. אנחנו כבולים לתקנות נגישות (חשובות ככל שיהיו) ולדרישות טכניות יבשות שמעדיפות את נוחות תנועת הרכב על פני חוויית השהייה של האדם. במירוץ החיים המודרני, התכנון העירוני דוחף אותנו תמיד להמשיך קדימה, להתקדם, לא לעצור.

המקום היחיד שמזכיר לי את הכיכר הזו – אולי לא במראה, אבל בהחלט בתחושה – הוא כיכר המלך אלברט בתל אביב. גם שם, בתוך הגריד העירוני, נוצר אותו מקום קטן שהוא "עצירה". מקום שמאפשר להולכי הרגל פשוט לנשום לרגע. אבל על הקסם התל אביבי הזה, אולי אכתוב בהזדמנות אחרת.

מרווח נשימה עירוני. יש דבר כזה.

המלחמה הכפוייה הזו יחד עם חג הפסח הובילו אותי למחשבות על עצירה. 

לא רק עצירה עסקית אלא עצירה במרחב.

מעט מאוד מדובר על הצורך הזה של לעצור לשם לעצור. בדכ עוצרים כדי לעבור כביש, לחכות לאוטובוס או לשתות קפה.  ולטעמי לא מתוכננים מרחבים כאלה מספיק. ככר  פרוסטנברג בפריז היא דוגמה יוצאת דופן למרווח נשימה עירוני, מוזמנות לקרוא עליה כאן

דת, כסף, אומנות ורומנטיקה. 

סיפורה המפתיע של ככר אחת קטנה בפריז

סיפור אהבתם הנכזבת של ניולנד ארצ'ר והרוזנת אלן אולנסקה בסרט עידן התמימות מסתיים בככר האהובה עלי בפריז.

שעם צאת הסרט בכיכובת שם דניאל דיי לואיס ומישל פייפר הפך לסנסציה תיירותית.

כשגיליתי את הככר הזו בזמן שחייתי בפריז, חשבתי שאני היחידה שיודעת עליה אבל משיטוט קצר באינטרנט הבנתי שלא סתם התאהבתי בה והיא אחת הככרות הידועות והרומנטיות ביותר שיש. ככר פורסטנברג. 

סצנת הסיום של הסרט שופכת מימד של רומנטיקה נכזבת על הככר אבל בעייני היא דווקא מקום לנשימה אורבנית ולא מקום לשברון לב.

כאשר נתקלתי בה לא ידעתי לומר מה אני כל כך אוהבת בה. היה בה משהו שגרם לי לעצור, להתפעל ולרצות להמשיך לשהות בה.

זה מוזר איך לא פעם תחושות הם דבר הרבה יותר חזק ומשמעותי ממילים. 

עשרות שנים עברו ואני עדיין זוכרת את התחושה הזו,  והיום באמתחתי גם כמה מילים יותר מקצועיות לתאר את החוויה.

הככר המפורסמת הזו לא התחילה כך. היא כמו ארועים  עירוניים אחרים בעיר בעלת היסטוריה הפכפכה, והתחילה בכלל כאזור אחסון לסוסים.

במאה ה16 בנה ראש המנזר של סן ז'רמן (שנחשב למנזר החשוב בפריז) ארמון לעצמו כיאה לראש מנזר עשיר וחשוב. 

הארמון קיים גם היום, אולם ה”ירושה” החשובה ביותר של ראש המנזר היא כיכר פירסטנברג, הצמודה לארמון, אשר שימשה בזמנו לאחסון סוסיו של הקרדינל.

עם השנים הקרדינל ומורשתו עזבו, הסוסים גם הם נעלמו ובמקום התפתחו דירות מגורים ומסחר על הרחוב.  במאה ה19 אף התגורר אחד הציירים החשובים של המאה אז'ן דלקרואה באחת הדירות. מה שהפך בהמשך למוזיאון דלקרואה

רבים כותבים על יופיה של הככר בשל פנסי הרחוב הייחודיים שלה. אבל הם לא מה שהופך את המקום למקום. 

הקסם של הככר הזו עבורי הן הפרופורציות. הגודל  של הככר עצמה, ושם גובה הבניינים ביחס אליה. בשילום העצים, והצל  יש בככר הזו  משהו כל כך אינטימי ועם זאת מאוד עירוני. 

צילם של הבניינים והעצים על הככר בשילוב המגורים, יחד עם חנויות מסחר.

הרחוב עצמו מורכב ממדרכה צרה, מסעה מינימלית המספיקה  לרכב אחד בלבד.  והמדרכה לא מתאימה לאף תקן שקיים היום בתכנון.

הקסם של המקום הוא בעצירה שלו. בתוך הלינאריות של הרחוב, יש התרחבות. יש עצירה. וזה מפתיע כי בד"כ רחובות הן חוויה לינארית שלא נגמרת. אין בהם עצירה . ופה יש כמו מרוווח נשימה. עצירה.

יש שם גם ספסל קטן שאפשר רגע לעצור.

אני לא מכירה הרבה מקומות שהצליחו לייצר קסם כזה, ולצערי הרב כיום כבר לא מתכננים קסמים כאלה גם אם נרצה. כי נכנסות כל התקנות שחלקן חשובות יותר כמו נגישות. וחלקן סתם מעצבנות כמו רוחב מכונית הזבל והרדיוסים המיותרים שלה.

בחיים המודרניים שאנו חיים היום אני לא מכירה שום רחוב כזה, שיש בו עצירה. גם לא מתכננים מקומות לעצור. תמיד להמשיך קדימה. להתקדם. 

מקום שמזכיר לי את הככר הזו לא באווירה אלא ביכולת שלו לעצור היא ככר המלך אלברט בתל אביב. היא לא מזכירה לי במבנה היא מזכירה לי בתחושה. של מקום קטן שהוא עצירה. שאפשר להולכי הרגל לעצור. שניה לנשום. אבל עליה אני אולי אכתוב בהזדמנות אחרת

גם כאן  הככר אינה ככר במובן הקלאסי של המילה. זו שוב התרחבות של דרך. האם אפשר לייצר התרחבות כזו היום באמצעי התכנון המודרניים, כשאשר אנחנו מתקשים לשמור על סטנדרט קבוע של רוחב מדרכה של 1.5 מינימום, רוחב כביש שיתאים לכבאית. שנטיעת עצים ברחוב היא תמיד לאורכו ולא בתוכו.

ברור לי ששתי ההככרות הללו התפתחו בצורה אורגנית יותר מהתכנון המקובע שיש היום, השאלה אם אפשר להחזיר משהו מהערכים והתחושות שהמקומות האלה מייצרים גם למציאות התכנונית כיום.

כיכר "המלך אלברט" שמחברת בין הרחובות נחמני, מונטיפיורי, מלצ'ט ובצלאל יפה, קרויה על שמו של מלך הבלגים, אלברט הראשון. מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, היה ידיד קרוב שלו וקרא את הכיכר על שמו לאחר שהמלך נהרג במהלך טיפוס הרים.. את אזור לב העיר כולם חושבים שהם כבר מכירים. אבל את כיכר המלך אלברט לא כולם מכירים, וגם מי שמכיר – לא בטוח שמודע לעובדה שמדובר בכיכר בעל ספסל אחד. וזהו. בקטע טוב

https://www.youtube.com/watch?v=G97h69rCSA0

הכיכר הייתה בעצם חלק מהחצר של ארמון אב המנזר, כאשר הבתים מספר 6-8 שישמו בתור אורוות ומקום אחסון לכרכרות של הארמון. מכיוון שלבנים אדומות היו מאוד אופנתיות בתקופה שנבנתה הכיכר אך גם היו מאוד יקרות הרי שהקירות בכיכר נצבעו באדום לבן על מנת לתת אשליה כאילו הבתים בנויים מלבנים אלו. בקצה הכיכר ניתן למצוא חלק מארמון החשמן עצמו, אשר שרד עד ימינו ושופץ ממש לאחרונה (בעיני השיפוץ לא היה טוב כל כך וגרם לארמון להיראות כאילו הוא עשוי מפלסטיק). הדייר המפורסם ביותר בכיכר הזו היא הצייר אז’ן דלקרואה (1798-1863 Eugène Delacroix), אשר העביר את שנותיו האחרונות כאן. ברבות הימים הדירה והסטודיו שלו הפכו למוזיאון המוקדש ליצירתו וחייו.